המטריצה הרוחנית של יוחנן ג' 16: „כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת עוֹלַם הָאֱנוֹשׁוּת עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, לְמַעַן לֹא יֹאבַד כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ, אֶלָּא יִנְחַל חַיֵּי עוֹלָם.”
Photo: Marek Studzinski Unsplash
אהבה – מהו מקור האהבה?
האהבה אינה תוצר של השכל האנושי, אלא הכבידה הרוחנית המחזיקה יחדיו את כל היקום המוקרן. כשם שאינך יכול לראות את האור עצמו, אלא רק את העצם שממנו הוא משתקף, כך את האהבה הטהורה (אגאפה – Agape) תוכל לחוש בממד הפיזי הזה רק דרך מעשים וקשרים.
פניה האמיתיות של האהבה מתגלות בחיי היומיום. מה שאתה רואה בימי חג הוא לרוב רק מסכה, ציפוי חיצוני של הדבר האמיתי. סבלה של האנושות הוא, בו-בזמן, גם השתקפות של חוסר האהבה שלה עצמה.
איננו אוהבים משום שיש לנו בכך אינטרס רציונלי. האהבה האמיתית היא אי-רציונלית על פי חוקי העולם הפיזי: היא מקריבה, נותנת, מוותרת ואינה מבקשת חשבון. זוהי ההוכחה הגדולה ביותר לכך שמקורה מבחוץ, מממדו של אלוהים. הוא עצמו האהבה, שאינה רק תכונה אחת מני רבות שלו, אלא עצם מהותו.
ביוחנן ג' 16, אהבה זו אינה התפעלות פסיבית, אלא דינמיקה פועלת. היא אינה ממתינה שהעולם יהפוך ראוי לה, אלא יוזמת. היא כמו אור השמש: אינה מפלה, זורחת על כולם, אך רק הלב שאינו מסתתר בצל הציניות והאנוכיות יכול להתחמם ממנה. האהבה היא השפה שבה אלוהים מדבר אל רוחנו — ואם לא נקלוט את התדר הזה, העולם ייראה רק כמכונה ריקה ורועשת.
האדם החי על פי תורת אהבה זו הוא האדם החופשי באמת היחיד על פני כל האדמה — האדם היחיד החופשי לעשות בכל עת את מה שהוא רוצה. אדם כזה אינו זקוק לשום חוק אחר שינהיג אותו. שכן כאשר המצפן הפנימי שלך הוא אהבה טהורה, כל החלטה שתקבל בחופשיות בונה באופן אוטומטי חיים והרמוניה. (השווה: יעקב א' 25; אל הרומים י"ג 10) דת ואמונה אינן אותו הדבר! בשם הדת הורגים והרגו, אך המאמינים אוהבים בשם ישוע.
אלוהים מלמד אותנו לאהוב דרך דוגמאות טובות, אך כדי שתוכל לשמש דוגמה ומופת, עליך עצמך ללמוד לא לשנוא. גם בך תלוי איך נראה העולם. מי שיודע לאהוב הוא בלתי מנוצח. האם אתה רוצה להשאיר עקבות אחריך? למד לאהוב, ותחסר לאנשים כשכבר לא תהיה.
אלוהים – מהי ההוכחה לקיומו של אלוהים?
שכלו של האדם עצמו הוא ההוכחה, והוא השתקפות של שכל האלוהים. אלוהים אינו „דבר” כמו מקרין קולנוע המקרין את הסרט על המסך, אלא כוח רוחני תבוני ומכוון, המקרין בזמן את היקום על גבי המרחב. כשם שאינך יכול לראות את המקרין בזמן ההקרנה, כך אינך יכול לראות גם את אלוהים כל עוד אתה חלק מן היקום, מפני שגם אתה מוקרן באמצעות נשאים חומריים. אם אתה מחפש את אלוהים, תוכל למצוא אותו רק באמצעות רוחך.
תבונה, כושר תפיסה, מורכבות אינסופית ומסר ספוג אהבה ביופייה של הבריאה: בעצים, בנהרות, במשב רוח רענן, בחיוך, בהמולת ילדים, בליטוף, בגרגורו של גור חתולים. ובעיקר בתנ״ך ובברית החדשה. אם רוחך אינה מסוגלת לקלוט מסר זה, אלוהים יישאר בלתי מושג עבורך לנצח.
אלוהים אינו נברא, שכן הנבראים הם תוצרי רוחו. מי, אכן, ברא את המוזיקה? גם המלחין רק מוריד מנגינות יפהפיות מאי-שם בעולם הרוח, והן מתעברות בתוכו. הוא מעביר הלאה את המוזיקה, אך גם הוא אינו יודע מנין היא באה. זהו קסם. והוא אינו ממקור חומרי. התברכנו ברוח ובנפש משלנו, שבאמצעותן אנו מסוגלים לחשוב ולהרגיש. אין רק תחושה פיזית, אלא גם תחושה נפשית ורוחנית. הבריאה לובשת בשר כאשר היא מתעברת ובאה לעולם על גבי נשא חומרי.
אם אתה אוהב מישהו, אתה נושא אותו בתוכך לכל החיים. ואינך יודע מי איפשר בך את הרגש הזה, כי אין חקר לדבר. היכולת לשאת אותו אינה ממך. היא באה מממד אחר, שמקורו אין לו חקר. לבעלי חיים אין יכולת כזו. אך למרות זאת, הקסם אמיתי. אני רק שותף לקסם הזה, ועל כך אני חש הכרת תודה בלבי.
מי ברא את אלוהים? אינך מחפש את אלוהים, אלא מחפש תירוץ לדחות אותו, משום שאתה רוצה לחיות באופן עצמאי בלעדיו. שאלתך מסגירה אותך, שכן אינה כנה, אלא חיפוש עילה לדחייה. אתה מפנה כלפי עצמך את צדו של המגנט הדוחה, ולא את הצד המושך. כל תשובה מספקת היא עבורך תשובה בלתי מספקת. לכן אין תשובה עבורך. לא תגיע אל התשובה, כי זהו תחום פרטי, ואת ההזמנה שלך לשם קרעת לגזרים בגישתך. אך ישנם כאלה שהסוד הזה יתגלה להם — משום שהם מוצאים עונג במתנה שקיבלו. כפיות הטובה הגדולה ביותר היא לאהוב את החיים באופן אנוכי כשלעצמם, אך לא את מי שממנו קיבלנו את החיים.
מתי ה' 8: „אַשְׁרֵי בָּרֵי לֵבָב, כִּי הֵם יִרְאוּ אֶת הָאֱלֹהִים.”
אנושות – מדוע העולם השבור הזה שווה הקרבה גדולה כל כך?
עולמה של האנושות — בטקסט המקורי „הקוסמוס” — אינו מכונה מושלמת, אלא מסך הקרנה פגום שעדיין נושא את טביעת ידו של האמן. כאשר יוחנן ג' 16 אומר שאלוהים אהב את העולם, אין הוא מדבר על ספירה חסרת רבב וצייתנית. עולם זה הפנה עורף למקורו, ניפץ את ההרמוניה הפנימית שלו, והפנה את צדו הדוחה של המגנט כלפי הבורא. ובכל זאת, מדוע הוא שווה הקרבה גדולה כל כך? משום שאלוהים אינו מביט במצב הרגעי והמעוות, אלא בפוטנציאל הרוחני המקורי שהטמין בתוכנו.
הדבר דומה ליצירה מוזיקלית גאונית ויקרת ערך, שתזמורת מנגנת אותה בזיוף ובפיזור. המלחין אינו אוהב את הצלילים המזויפים, אלא את המנגינה המסתתרת מאחורי הכאוס, שאותה הוא עצמו הלחין. האדם הוא היצור היחיד בממד הפיזי הזה המסוגל לקלוט את המסר הרוחני של אלוהים, המסוגל לשקף את תבונתו ואת אהבתו.
אלוהים אינו מוותר על יצירת המופת שלו. עולם האנושות שווה הקרבה גדולה כל כך משום שהנפש והרוח שבתוכנו — היכולת לשאת אהבה, לחשוב, להתפעל — הן בעלות ערך נצחי. העולם שבור, אך אינו חסר ערך.
כאשר ציפור קטנה נוחתת על אצבעך ואתה חש את אחיזת רגליה הקטנות, האם יעלה בדעתך לפגוע בה? כאשר אלוהים חש את דבקותך בו, הוא יודע שאתה יקר לו, והוא מלמד אותך לחיות נכון את מערכת היחסים השותפית והאוהבת הזו (אל הרומים י"ב 2).
מידת ההקרבה אינה מוכיחה את חוסר הפגמים שלנו, אלא את דבקותו האינסופית של הבעלים ביצירתו. הוא אינו רוצה להשמיד את הסרט, אלא לטהר את ההקרנה, כי כפי שנאמר בירמיהו כ"ט 11: „כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה', מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה, לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה.”
בן יחיד – מהי משמעות ערך ההקרבה?
ההקרבה היא קנה המידה הגדול ביותר לאהבה. אלוהים לא שלח מסר מופשט אל העולם, אלא הקריב את היקר לו מכול: את אותו חלק מעצמו שעמד הקרוב ביותר אליו.
הטבע האנושי אנוכי לעומקו, ומקודד להישרדות ולהגנה עצמית. כפי שאומר ספר איוב: „עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ.” האדם נלחם על עורו שלו, ונאחז בקיומו הארצי עד הסוף. כיצד יכול טבע כזה לתפוס שמישהו מקריב פיסה מחייו שלו למען אחרים?
ובכל זאת, אלוהים עשה בדיוק את זאת במסירת ה„מונוגנס” (Monogenes), הבן חסר התקדים והיחיד במינו. הקרבה זו היא מחוות האהבה הגדולה ביותר של המקרין: הוא נכנס אל תוך ההקרנה, לבש נשא חומרי, גוף אנושי, והניח שישברו אותו, אך ורק כדי שהאמונה בו וההערכה אליו יעניקו לאדם את ההזדמנות לבטא את הכרת התודה שלו.
הקרבה בלתי נמדדת זו יכולה להניע מפנה רוחני בתוכנו. היא הופכת את החיים האנוכיים לעצמנו, והופכת את טיפוח קשר האהבה עם אלוהים למוטיבציה הראשונה במעלה של האדם. כפי שמנסח זאת השליח שאול (פאולוס) באל הגלטים ב' 20: „... וְחַי אֲנִי, אַךְ לֹא עוֹד אֲנִי, כִּי אִם הַמָּשִׁיחַ חַי בִּי; וְהַחַיִּים אֲשֶׁר אֲנִי חַי עַתָּה בַּבָּשָׂר, אֲנִי חַי אוֹתָם בֶּאֱמוּנַת בֶּן-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אֲהֵבַנִי וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדִי.”
הקרבת הבן היא הגשר. היא זו שמאפשרת לאדם לא לראות באלוהים כוח מרוחק ומפחיד, אלא למלא את ייעודו המקורי, ולהיכנס אל תוך מערכת היחסים השותפית והאוהבת שלמענה נברא במקור.
אמונה – כיצד תופסת הרוח את המציאות הבלתי נראית?
על פי ייעודה, האמונה היא כלי לאחיזה במה ששוכנענו בו מתוך ידע וחקירה. האמונה היא המלקט (פינצטה) של הרוח, שבאמצעותו אנו מסוגלים לאחוז במציאויות שאינן ניתנות למישוש ביד, ועם זאת הן מובנות מאליהן. האמונה אינה קפיצה אל החשכה, אלא יציאה מן החושך אל אור הרוח.
ביסודה, היא בנויה על ההנחה שהיקום כולו הוא יצירה המונהגת על ידי כוח תבוני — כוח השולט בתווך הלא-חומרי, הקיים בצורה מוחשית והפועל ברמה האטומית ומתרחש במציאות, שאנו מכירים כקיום. יסוד האמונה הוא תפיסת התבונה הרוחנית של היקום באמצעות השכל; זאת רק משלימה אותה התגלות — התנ״ך והברית החדשה כולם — שקיבלנו מאותה אישיות תבונית המפעילה את כוחו הבלתי נראה של היקום על כל מה שמתגלה בצורה נראית לעין.
האמונה נראית רק למראית עין כעניין של אמונה גרידא; במציאות היא טלסקופ-על שכלי, שרק מי שיש קטרקט עבה על עיניו הרוחניות אינו מסוגל להשתמש בו. המדע מסוגל לאבחן עיוורון פיזי של אדם, אך לא עיוורון רוחני — כך שלהאמין בחוסר אמונה הנחשב סובייקטיבית למוצדק, הוא למעשה ניצול לרעה של הזכות המבוססת של האמונה המנומקת. האמונה היא היבט מוצדק של ההכרה, הנובע מהקשרים הבלתי נראים של גורמים נראים לעין עבור מי שמחשבתם אינה כבולה בדוגמות.
אמונה זו היא חבל ההצלה של אלוהים כדי שתוכל ללכת על המים שבהם טובעים כל האתאיסטים. בעוד שהאדם הארצי אומר: „אני רואה, אך אינני מאמין”, המאמין אומר כך: „אינני רואה, אך אני מאמין!”. הטיפוס על הר האמונה דורש מאמץ יומיומי, בעוד שהאתאיסטים מתבטלים בעמק; פיהם פעור בעוד שרגליהם מנוונות.
אולם האמונה המוזכרת ביוחנן ג' 16 אינה נעצרת כאן. האמונה היא תגובתו הכנה והבוטחת של הלב לאהבה האלוהית המוצעת. זוהי הנקודה שבה המילה „יכולה להניע” הופכת ל„מניעה” של ממש בחייו של היחיד. הקרבת הבן היחיד היא הזדמנות אוניברסלית הפתוחה לכול, אך האמונה היא המפתח שבאמצעותו האדם אסיר התודה פותח באופן אישי את הדלת הזו.
באמצעות האמונה אנו מקבלים את אותה הזמנה לתחום הפרטי שהשכל היהיר קורע לגזרים. ביטחון זה אינו ההישג שלנו, אלא הערכת המתנה שהתקבלה. כאשר יוחנן ג' 16 אומר: „כל המאמין בו”, הכוונה היא לדבקות מתמשכת ופעילה. אמונה זו היא המאפשרת לרוח המשיח לשכון בנו באמת, לעצב מחדש את חשיבתנו ולהוביל אותנו אל החירות האמיתית.
ללכת לאיבוד (לאבוד) – מה פירוש להתייצב נגד סדר היקום?
ללכת לאיבוד פירושו להתייצב נגד סדר היקום על בסיס מפגן כוח שרירותי, המכריז על התפתחות תבונית בזכות עצמו, אך פירותיו הממשיים הם הרסניים ומחריבים. זוהי המהות העמוקה ביותר של האתאיזם ושל בלבול התפקידים הרוחני.
תאר לעצמך נוסע המטייל כנהנה (בעל זכות הנאה) של מערכת רכבת, ובזכות מעמדו זה הוא נהנה מכל נוחותה, בעוד שקיומה של חברת הרכבות כספקית השירות כלל אינו עולה על דעתו. אדם זה נמצא באשליית תפקיד מוחלטת אם הוא מדמיין את עצמו כנהג הקטר, ומציב את עצמו באופן שרירותי בעמדת הנהיגה תוך ניצול לרעה של מעמדו כנהנה. מה שיקרה הוא שבסופו של דבר יורידו אותו מן הרכבת. האתאיסטים תקועים ביקום בדיוק באותה אשליית תפקיד עצמה: כנהנה מנוחות הקיום, איש אינו יכול להיות מכחיש מקור הקיום — כלומר מכחיש ספק השירות של הקיום — אלא אם כן הוא רוצה לחיות באי-תלות מוחלטת ממקור הקיום, כמי ששולט לחלוטין בשימוש החופשי בשירות ככל העולה על רוחו.
המדע המודרני מדמיין לעיתים קרובות את עצמו כנהג הקטר, כאשר אינו מבקש לענות כיצד נוצר היקום, אלא מדוע אלוהים לא ברא אותו. גישה זו הופכת כל מסקנה מאוחרת לשגויה. מדע אובייקטיבי אינו יכול להיות אתאיסטי בהכרח, כשם שמדחום חסר פניות מודד קור וחום כאחד. שכן ביקום, מה שמעניין אינו עצם קיומם של מבנים חומריים פשוטים, אלא הארגון שלהם, המתעלה מעל תכונותיו הפיזיות של החומר — דבר המראה שהחלקים זכו לליטוש רוחני כזה שיכולתו הממוצעת של החומר הייתה חסרת אונים להשיג בכוחות עצמו.
המדען האתאיסט עמל בדיוק על ניפוץ הסדר הקיים ביקום באמצעות החזרת התבונה אל המקריות. באופן פרדוקסלי, אם אתאיסט מציב בחזית גינתו שלט: „שטח פרטי: הכניסה אסורה!”, הכול רואים בכך הוכחה לקיומו של בעלים. לשלט חסר חשיבות יש כוח הוכחה, אך ליקום הנשגב אין? האם הוא סתם צנח לכאן מתוך האין?
האתאיסט יושב בחדר שבו לכל חפץ קיים יש מטרה ותפקיד, ורק לקיומו שלו אין. במשפט המתוכנן בתבונה הוא טוען שאינו מאמין במתכנן — להכחיש תכנון באמצעות צירוף מילים מתוכנן זו למעשה סכיזופרניה מטריאליסטית. זה כמו התרנגולת שקרקרה כל חייה, אך מעולם לא הטילה אפילו ביצה אחת.
התדרדרותו המוסרית ואובדנו של האדם היחיד מתחילים במקום שבו מקור סדר היקום והטבע אינו מעניין אותו, משום שחוסר עניין זה שולל ממנו את המוטיבציה להשתלב בסדר. אין צורך להוכיח את קיומו של אלוהים, אלא יש להצביע על הסלידה הבלתי מוסתרת שבאדם. האתאיסט מכחיש את אלוהים כדי שלא ייאלץ להכחיש את חוקיותה של תפיסת עולמו הריבונית, וכדי שיוכל לנצל אותה לרעה כאשר האינטרסים האישיים שלו דורשים זאת.
האתאיזם הוא ההישג הגדול ביותר של האדם נגד אלוהים, שבאמצעותו הוא מכונן את אמות המידה המפוארות של אלוהותו שלו: הגמד שולל את קיומו של הענק, כי כך הוא יכול להשתחל בקלות רבה ביותר למקומו.
אלה ההולכים לאיבוד מאבדים תחילה את הקרקע הרוחנית מתחת לרגליהם, וזהו פרי חוסר אמונתם. על ההשלכות הפיזיות של בלבול תפקידים זה הצביע גם דייוויד אטנבורו, כאשר נחרד מחורבן כדור הארץ וחרץ את האבחנה: „לא רק פגענו בעולם שלנו, אלא השמדנו אותו.” (חיים על פני האדמה / A Life on Our Planet, הסרט התיעודי של נטפליקס שיצא בשנת 2020.) את היקום הרווי בתבונה רואים כחסר משמעות רק אלה שבעזרת שכלם הלקוי יוצרים את חוסר המשמעות של קיומם שלהם — ובכך קורעים לגזרים את הזמנתם לחיי עולם.
חיי עולם – מהו ייעודו הרוחני המקורי של האדם?
חיי עולם אינם רק הארכה אינסופית של הזמן, אלא רמת קיום חדשה מבחינה איכותית, שלמענה תוכנן האדם במקור. ההוכחה הביולוגית והרוחנית העיקרית לכך היא המוח האנושי עצמו.
המורכבות והקיבולת המדהימות, שכמעט אין להן גבול, של המוח האנושי נמצאות בחוסר הרמוניה מוחלט עם קוצר החיים הארציים. מדוע היה האדם מקבל בראשו מחשב-על רוחני ואינטלקטואלי שכזה, שאין לו זמן לנצל אפילו שבריר ממנו במשך כמה עשורים?
א-סימטריה תכנונית זו מצביעה בבירור על כך שהמוח והרוח שלנו נבראו, על פי ייעודם המקורי, לנצח ולקשר רוחני עם אלוהים הנטוע באהבה. לא קיבלנו את החומרה הזו לקיום עצל ומנוון בעמק, אלא לצמיחה אינסופית בתחומו הפרטי של הבורא.
כאשר יוחנן ג' 16 מדבר על חיי עולם, הוא מבטיח את קץ המגבלות של ההקרנה ושל הנשאים החומריים.
בחיי העולם משתלב האדם סוף סוף באותו סדר נשגב של היקום, שאותו ניפצו החטא והאנוכיות קודם לכן. עתיד זה אינו מצב מופשט ומשעמם. כפי שאומרת האיגרת אל העברים ב' 5: „כִּי לֹא לְמַלְאָכִים שִׁעְבֵּד אֶת הָעוֹלָם הַנּוֹשָׁב הֶעָתִיד לָבוֹא (אויקומנה / Oikoumene), אֲשֶׁר אָנוּ מְדַבְּרִים בּוֹ” — תרגום מילולי מיוונית. העולם הבא שייך לאותו אדם שראה אותו דרך טלסקופ-העל של האמונה, וקיבל את ההזמנה באמצעות הקרבת הבן היחיד.
חיי עולם הם אותו קסם שהתגשם, שבו האדם, הנאחז באצבעו של אלוהים כציפור קטנה, מגיע למקום מבטחים לנצח, ומאזין ישירות מפי המלחין למנגינה המהדהדת גם בתוכו.
המנגינות הן מסרים המגיעים בשפת המוזיקה ממעבר לעולם הזה, ומובילים אל אלוהים.

Nincsenek megjegyzések:
Megjegyzés küldése